מהי כתובה?
כְּתובָּה היא מסמך משפטי שנלווה לקידושין שתיקנו חז"ל, ובו מפורטים חובות הבעל כלפי אשתו, ובעיקר התחייבותו הכספית במקרה שתגורש או תתאלמן. טעמם של חז"ל לכתובה היא שלא יקל בעיני הבעל לגרש את אשתו, שהרי בזמנם נהג דין התורה לפיו מותר היה לגרשה בעל כורחה. כיום נהוג להעניק את שטר הכתובה לכלה במהלך מעמד החופה.ענייני כתובה מפורטים בגמרא מסכת כתובות, במשנה תורה הלכות אישות ובשולחן ערוך חלק אבן העזר. במהלך ההיסטוריה ופיזורם של ישראל בגולה, נקבעו נוסחים שונים בקהילות שונות, בעיקר על רקע התחייבויות נוספות שנקבעו בקהילות, והגדרות הלכתיות שונות.
סכום הכתובה
מדין התלמוד הסכום המינימלי לכתובה הוא מאתיים זוז (מטבע מימי המשנה והתלמוד) לבתולה, ומאה (הנקראים גם מנה) לאלמנה וגרושה. בתקופת התנאים 200 זוזים היו שווי ערך לשכר עבודתו של פועל במשך שמונה חודשים לערך, אך לפי שווי הכסף בימינו סכום זה אינו עולה על כמה מאות או אלפי שקלים.
בימי הביניים הנהיגו להוסיף עליו 100 מטבעות בשם 'זקוקים' ככיסוי מוסכם לנדוניה שהכניסה הכלה לחתן. לפי הערכתו של החזון איש לשווי הכסף שבזקוק סכום זה שווה כיום עשרות אלפי שקלים, אך לרוב הדעות ערכו נמוך בהרבה. מקובל להוסיף 'תוספת כתובה' במטבע הנהוג בשעת החתונה, או לחלופין להשלים את הסכום החסר בשביל להביא את סך הכתובה למספר מובן ומוסכם.לפי המובא במשנה וגמרא, הסכום המינימלי לכתובת בת כהן הוא ארבע מאות זוז, ואילו אלמנה בת כהן זוכה לסכום הרגיל של מאה זוז בלבד.
עדי הכתובה
על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים. העדים צריכים להיות נוכחים גם בעת שהחתן מוסר לאישה את הכתובה.
יש הנוהגים (וכך מקובל כיום ברוב הכתובות שבמסגרת הרבנויות המקומיות השונות) שגם החתן מוסיף את חתימתו, אם כי על פי התקנה המקורית, הכתובה היא אשרור של התחייבות הבעל בעל-פה בפני העדים.
הכתובה כיום
כיום איבדה הכתובה את עיקר חשיבותה כמסמך משפטי, בשל שינוי סדרי החיים מבעבר ותקנות וחוקים שונים. בעקבות חרם דרבנו גרשום נאסר על הבעל לגרש את אשתו שרירותית, ולרוב הגירושים מתבצעים בהסכמת הזוג ומלווים בהסדר כספי ביניהם שמייתר את הכתובה. לכן רק לעתים נדירות תובעת האישה את כתובתה (כלומר, את הסכום לו התחייב הבעל).
חוק יחסי-ממון בין בני-זוג, התשל"ג 1973 קובע כי כל אחד מבני הזוג זכאי לקחת איתו בעת פרידת הזוג את כל הנכסים שהביא עימו לקשר. בנוסף, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית הנכסים שהצטברו במהלך הקשר המשותף.על פי פסיקת בתי המשפט הכתובה מהווה מסמך משפטי מחייב, אך מאחר שמקור החיוב לכתוב כתובה הוא בדין הדתי, הרי שעצם החבות תידון על פי כללי המשפט העברי.
למרות שהכתובה היא מסמך מחייב, קיימת פסיקת בית דין רבני כי אם כתוב בה סכום בלתי מציאותי, שהבעל ודאי לא התכוון להתחייב בו, יכול בית הדין להתערב כדי להפחיתו. עם זאת, בית הדין הרבני בבאר שבע פסק לשלם כתובה של מיליון ש"ח, במקרה של בעל שבגד באשתו, ולא קיבל את טיעון הבעל כי "כתב זאת בצחוק" . גם סכום קטן מדי אינו חוקי.
לעתים, במטרה להימנע מן המבוכה שנגרמת כאשר החתן נוקב כביכול, את שוויה של הכלה בעיניו, נמנעים הרבנים מלנקוב בסכום המדויק בפומבי, ובמקום זאת אומר הרב "כך וכך שקלים".
שמירת הכתובה
לאחר מסירת הכתובה, נהוג שהכלה מוסרת אותה לאימה עד לאחר החתונה. בהגיעה לביתה עליה להטמין את הכתובה במקום שמור שלא תאבד ויש אומרים שאם אינה סומכת על בעלה שגם במקרה של התערערות היחסים ביניהם לא יעלים את הכתובה, עליה לשמור אותה גם מפניו. מסיבה זו בקרב עדות שונות השתרש מנהג שהכלה מפקידה את הכתובה בבית הוריה. על פי תקנת חז"ל, אסור לבני הזוג לשהות יחד בלא כתובה. במקרה שהכתובה אבדה, עליהם לכתוב כתובה חליפית הנקראת "כתובה דאירכסא" (כתובה שאבדה).למעשה, כיום בישראל בעת החופה חותמים גם על עותק של הכתובה הנשמר במשרדי הרבנות למקרה שתאבד הכתובה המקורית, כך שאין חשש לאובדן הכתובה.
הכתובה איננה נזכרת במקרא.
נחלקו התנאים בסיבת התקנה. יש הסוברים שהיא תוקנה, על ידי חכמי תורה שבעל פה, במטרה להגן על הנשים, שלא יהיה קל לגרשן, מאחר שעל המגרש את אשתו לשלם לה סכום כסף גדול, כך היא גם דעתו של התנא רבי יהודה, ושל האמוראים רב נחמן ושמואל, וכך נפסק להלכה ברמב"ם.
לעומת זאת, יש הסוברים שחיוב הכתובה לבתולה הוא מהתורה וחכמים רק תיקנו כתובה לכלל הנשים ואסרו לזוג להתייחד ללא כתובה, וכך היא גם דעתו של רבי מאיר ושל רבן שמעון בן גמליאל, ולפי דעת התוספות כך פוסק רב אשי, וממילא כמותו ההלכה וראיה לכך מלשון הכתובה, שבה נהוג לפי חלק מהנוסחים לכתוב "ומאתים זוזי דחזי לכון מדאורייתא". אך גם לפי רבי מאיר, טעם הכתובה הוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, מפני שאם תהא קלה בעיניו להוציאה, לא תהא דעתה של האשה בטוחה בנישואיה, היא תחשוש תמיד שמא יגרשנה, וממילא תבעל לשם זנות ולא לשם נישואין.
שמעון בן שטח תיקן שכל נכסיו דלא ניידי של הבעל יהיו משועבדים לכתובה, ומשמעות הדבר שהיא יכולה לגבות את החוב במקרה של גירושין מכל נכסי הנדל"ן של בעלה לשעבר (כתובות פב, ב).
מתקנת הגאונים, נגבית כתובה גם מנכסים אחרים שאינם נדל"ן. מאחר שלפי ההלכה האישה אינה יורשת את בעלה, הכתובה עומדת לפירעון גם במקרה שהאישה מתאלמנת, מתוך עיזבון הבעל.
הכתובה הקדומה ביותר הקיימת היא הכתובה ממרשה הכתובה על גבי חרס שגודלו 10X14 סנטימטר. כתובה זו מתוארכת לשנת 176 לפנה"ס - עוד לפני שמעון בן שטח, כתובה בארמית ומזכירה את הכתובות של ימינו. חוקרים משערים שמדובר בטיוטה של כתובה, ולא בכתובה ממש.
תוכן הכתובה
בהסכם מתחייב הבעל לזון, ולפרנס ולכבד את אשתו [על פי הפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י)]. בכתובה מפורט הסכום אותו מתחייב הבעל לתת לאשתו במקרה שיגרש אותה, או אם ימות, וכן נרשמים הנכסים אותם מביאה האישה מבית אביה, שבהם לבעל זכויות חלקיות, ונשארים בבעלותה (נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל).יש הטוענים כי הכתובה מהווה שטר קניין של הבעל את האישה ממשפחתה והסכום על הכתובה מהווה מעיין דמי ביטול עסקה.
