ביהדות מציין המושג סגולה אוצר רוחני וייחודי מן הגדולות שנתן הקב"ה לעם ישראל כשכר על קבלת התורה. בלשון העם, סגולה היא כינוי לחפץ או מעשה טקסי הפועלים על פי אמונה להתגשמות שאיפות או רצונות.
המילה סגולה מופיעה בתנ"ך שש פעמים ככינוי לעם ישראל ולציון אחת מגדולות הא-ל אשר נתן לעמו. לדוגמה:
"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות, יט', ה').
על פי רוב הפרשנים, פירוש המילה הוא אוצר ייחודי ויקר. במקומות אחרים החלו להשתמש במילה כביטוי לתכונות או ליכולות מיוחדות שיש לאדם או לחפץ מסוים, ולעתים השתמשו במילה ככינוי לדבר הנוגד את דרך הטבע.
סגולות נפוצות ביהדות הן קמעות מרבנים מקובלים אשר עוסקים בתורת הקבלה. יש הנוהגים להגיד פסוקים מסוימים המסוגלים לישועה, או ללכת לקברי צדיקים מתקופת התנאים או תקופות מאוחרות יותר כגון תקופת החסידות, כדי להינצל משעת צרה או לבקש ישועה.
כבר בתקופת התנאים מוצאים את השימוש בסגולות. בתלמוד מובאים סיפורים שונים על שימוש בסגולות.
סגולה לשמירה מכל רע הוא הביטחון בה', כפי שמובא במסכת מנחות: "בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. אמר ליה: כל התולה ביטחונו בהקב"ה, הרי לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא".
סגולה לשמירת הדרך היא לוויה. מובא במסכת סוטה: "כל שאינו מלוה ואינו מתלווה כאילו שופך דמים". ועוד (שם): "כל המלווה את חברו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק" (האדם שיצא לדרך אינו ניזוק).
סגולה להצלה מפחד מובאת במסכת מגילה: "מאן דמבעת, אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי. ותקנתו, ידלג מדוכתיה ארבע גרמידי, או ליקרי קריאת שמע, או יאמר עזי דבי טבחא שמינא מינאי".
סגולה לשעת צרה היא להגיד לעילוי נשמת ר' מאיר בעל הנס: "אלהא דמאיר ענני". הסגולה מקורה במעשה המובא במסכת עבודה זרה, י"ח. מסופר שרבי מאיר הבטיח לסוהר שישחרר את גיסתו מבית בושת, שבו הוחזקה על ידי הרומאים כעונש, אם יאמר כדי להינצל "אלהא דמאיר ענני", והבטחתו התקיימה. בשל סיפורים אלו התפתחה אמונה עממית רווחת כי רבי מאיר הבטיח ישועות לכל מי שינדב צדקה לעילוי נשמתו לעניי ארץ ישראל. על כן, ישנם רבים שהולכים להתפלל ליד מה שנחשב לקברו, ותורמים כסף לצדקה. לפי המנהג, בשעת נתינת הצדקה אומרים "אלהא דמאיר עננו" פעם אחת או שלש או שבע פעמים.
